אחרי תקופה מאוד ארוכה, שבה לא יצאנו לחגוג אפילו יום הולדת של שתיים מהבנות, דווקא ליום העצמאות יצאנו. שהוא כידוע לכול, אירוע עמוס אנשים. מאוד עמוס. כמה עמוס? הרשת הסלולרית קרסה באיזור. :-P
איכשהו מצאתי את עצמי מתארגנת תוך 25 דקות ועפה מהבית כדי להגיע לאשדוד. האיזור נסגר מבחינת הכבישים אבל חנייה נמצאה במהירות בזכות התושיה והסבלנות של מי שהתברר כקוטר יותר גרוע ממה שאני אי פעם הייתי.
את אף אחד לא עניינה אף הופעה ונראה שכולם ציפו וחיכו רק להופעה של "המלך" (לטענתם של אחדים), אייל גולן.
אחרי עמידה במקום ארוכה, ארוכה, משועממים מאוד, וגילוי שבמקום יש 120 אלף איש (הידעתם שבכל אשקלון האוכלוסייה מונה כ-130,00 איש?:-P) - איכשהו נמצאו שאר חלקיקי החבורה (עד אז הייתי עם חברה ובעלה).
קצת לפני כן, גם החלפתי נעליים, כי אין לי בעיה ללכת על המדהימות האלה, אבל לעמוד במקום דווקא - זה כבר קצת יותר קשה.
היילט עצום של הערב, הייתה כשמישהי ניגשה אלי, וזיהתה אותי מהערוץ. אז היא מאוד ריגשה אותי - כיוון שהיא הראשונה שאי פעם זיהתה אותי. היא עשתה לי את הערב בצורה שאי אפשר לתאר.
(מה שאחר כך גרר ניסיון להסביר לבעלים הלא מבינים של שתי חברות - מה זה יוטוב, מה יוצא לי מכתיבת בלוג, ולמה אני עושה את זה. להסביר למה מישהו בכלל קורא/צופה בדברים האלה - זה כבר היה נשגב מבינתם -אז ויתרתי).
מה שכן היה משעשע מאוד, היה כשביקשנו ממישהו לצלם אותנו, והוא צילם 2 תמונות, ואז עבר לצלם סריה מאוד ארוכה של קולאוזפים של אותו מלך לא מעורער לכאורה. פשוט אותו בחור-חמד גילה את נפלאות הזום הפסיכי שיש לי במצלמה והחליט לצלם אינוספית. היה קשה לבקש את המצלמה בחזרה. אבל גם זה נעשה בסופו של דבר.
כמו תמיד הערב נגמר בחיטוטים אחר אוכל כאשר היינו מורעבים אנחנו. אני התאפקתי. מה לעשות, לאפה מפוקפקת (כזו שנראית יותר כמו טורטיה), בשר על גווניו (שיצא ישר מן המקפיא....) והאווירה באופן כללי - לא גירו אותי במיוחד. עם בטן כמו שלי - עדיף להימנע מדברים שכאלה.
אז הסתפקתי בשיפוד "מתוק".
מה שאגב גרר דיון שלם לגבי הכשרות של אותו מקל מפוקפק בעיני אחרים. :-)
אני מגלה שדווקא הגומי האלה טעימים!
ביום העצמאות עצמו כמובן, מנגל ועל האש. עם גשם. כן. פאקינג גשם. אז אחי וגיסי נאלצו לבשל בחוץ ואז התיישבנו לאכול כולנו לאכול ביחד, בפנים, בו זמנית, כמו משפחה אשכנזית הזויה שאנחנו.
לשמחתי, לי ולאחים שלי יש תמונות לאורך השנים של שלושתנו ביחד. זה מרגש למדי שכל יום העצמאות יוצא לנו בשנים האחרונות לבלות ביחד. גם אם זה אומר שאחי וגיסתי (לעתיד, למרות שמבחינתי הם כבר נשואים איזו שנה...:-))
זה אומר שכבר שנתיים אני יכולה להנחיל את מסורת הצילום האובססית שלי. אבל כמובן שהדבר נחסך מכם הודות לבקשת פרטיות שאותה אני מכבדת. אבל התמונות יפות. בחיי.
טוב, תודו שזה הדבר הכי יפה שיש!
אני, אחי החתיך, והכלב. כמובן.
ולחלק הכי חשוב בכל ברביקו....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה