יום שני, 2 בנובמבר 2015

על חינוך - גם אחרי שעות הצהריים

ציינתי בפוסט הקודם שלי, שבשנה הקודמת התמזל מזלי. נפלתי לתוך 2 עבודות מדהימות.
אחת מהן עסקה בהוראה והדרכה אחה"צ. תוכנית צהרון שכזו.
אלא שהשנה, התוכנית הזו, התפתחה. שנה שעברה היא הייתה תוכנית מצומצמת. פיילוט. והיא הייתה מופלאה. היו 150 ילדים תחת צוות מדריכים ששולבו בו גם מורים מבית הספר עצמו. כולנו השגחנו על כל הילדים. ונוצרת הדדות ערבית בין המורים/מדריכים, שלא רק גרמה לזה שהמדריכים הרגישו נתמכים, ורצו לתת ולעבוד מכל הלב, אלא גם הילדים שהרוויחו מורים שלא התחשבנו ביניהם ובטח על חשבון הילדים.

התוכנית הייתה מדהימה, כללה הפרייה ביום יום, בדגש על תיגבור במתמ' ואנגלית, הוסיפו להם "רוח יהודית" ותרבות, העשרה בבעלי חיים, וזה בנוסף ל3 חוגים בשבוע, עזרה בשיעורי בית, אוכל ובדרך כלל חצי שעה התרוצצות בחצר, כמו שכל ילד צריך מדי פעם.

השכר נחתך השנה באופן משמעותי. הדרישות למדריכים הצטמצמו בצורה מאוד משמעותית. התוצאה הייתה שכל מי שעבדתי איתו שנה שעברה, החליט שלא לו התוכנית השנה. אני ניסתי.
והחוסר כלים, הרטינה, החוסר אירגון ובעיקר החוסר בהירות של חלק מהאנשים בתוכנית גרמה לי להבין משהו.

יש צהרון ויש תוכנית אחה"צ.
כשאני הייתי בת 10, הייתי בצהרון. בצד השני של העיר. כי כשאת גדלה באשקלון, אימא עובדת, לא היה בדיוק מחזה נפוץ. וגם היום בחלקים מסויימים פה, רוב האימהות עדיין לא עובדות משרות מלאות עד 5 בצהריים.
ובהחלט צריך פיתרון.
אבל פתאום הבנתי השנה, שיש הבדל בין ביייבסטר לבין תוכנית שמעשירה את הילד. לבין תוכנית שמבינה שיש בית ספר בבוקר ושיש לו תפקיד, אבל שתוכנית אחה"צ יכול להיות הרבה יותר מסתם בייביסטר.
הזדמנות לילד לפרוח.
היו לי 4 ילדים מדהימים ספיצפיים שלעד ילוו אותי מתוך התוכנית. כי למרות שהשתדלתי בחיים לא לתת להם free pass, לימדתי אותם דברים קטנים. טריקים במתמ' שהם לא חלק מהתוכנית, אבל הילדים האלה שסבלו מקשיים מסויימים בבית ספר (ותמיד יש ילדים כאלה), פתאום גילו שהם טובים במשהו. וזה משהו שקשור ללימודים ומתמ'.

בעיני ההצלחה הכי גדולה הייתה שבאיזור באשקלון שרוב ההורים לא באמת צריכים בייביסטר, אנשים נרשמו, כי הם רצו וקיבלו. ולא רק מישהו שיוודא שהילד לא שורף את הכיריים כשהוא מכין חביתה לא. צהריים.

תמיד דיברנו איתם בגובה העיניים. זו הגישה שלי תמיד עם ילדים. הם חכמים מדי בשביל שנתחכם איתם. כשגילנו שהם עשו דברים מסויימים - דיברנו איתם והסברתי להם למה לא. לא נזפתי. רציתי שהם יבינו. לפעמים זה עבד. לפעמים קצת פחות. רק על דבר אחד לא התפשרתי וכמוני אף אחד במערכת - על אלימות לא הבלגנו. לא קיבלנו ולא היינו מוכנים.

השנה הקודמת הייתה מדהימה. זכיתי לקבל את אחת הדוג' הכי טובות שהיו לי בחיים לאחראית. ובחיי, כשאגיע לנקודה הזו בחיי, היא תהיה המודל שלי.
הכרתי אנשים מדהימים שלא אשכח כל כך מהר.

ולמדתי כמה לקחים מאוד מאוד חזקים, דווקא מכמה ילדים.
על ילדה עם קשיי הסתגלות מאובחנים, שעמדה מול כיתה של כמעט 30 ילדים, ואמרה להם שהיא צריכה עזרה. בגילוי לב, בלי בכי, בלי התבכיינות, עם הכנה מראש עם אחת מהמורות.  אבל האומץ והישירות שלה הרגו אותי בפנים. ואני שעמדתי ליד המורה והילדה, רציתי לבכות מהתרגשות.

למדתי שלפעמים ילדים בוחנים אותך ואת צריכה להיזהר לא לצעוק עליהם. כי חלקם רגישים יותר ממה שנדמה. ילד מקסים שקיבל מקום מאוד חם בלב שלי. יותר ממה שהוא אי פעם יידע.

למדתי שיש למדריכים בלתי פורמליים לעבוד מחוץ למערכת ולתת לילדים את מה שהם צריכים.

חבל לי, כי באמת הרגשתי שזה יותר מעבודה. וכמו כל עבודה שיש לי בחיים, אני לא יכולה לעבוד במקום רק כדי להחתים כרטיס ולקבל תלוש.

אז בכיתי וקיטרתי קצת לאנשים סביבי משך התקופה של הקבלה של העזיבה, ועכשיו אני עושה את זה בפעם האחרונה. הייתה לי שנה מדהימה, ואני שמחה עליה. ואני מאוד מקווה שאנשים יבינו את ההבדל בין בייביסטר לבין תוכנית אחה"צ שהיא באמת מעשירה.

חבל לי, שלא מבינים שכוח אדם איכותי עולה כסף. ולפעמים. יותר מהכל. הוא זקוק לתמיכה והכוונה. של מערכת שיודעת מה הכוונות שלה. ובלי זה, גם העובד בעל הכי הרבה מוטיבציה ורצון - לא יוכל לעבוד. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

פרטים עלי

התמונה שלי
Israel
sometimes all a girl needs is a brand new pair of shoes.... 27 year old law student lives in Israel.

קוראים