Google+ Followers

יום שלישי, 11 ביולי 2017

The one that I turned 32

הגיל: 32
המקום: מסעדת רטטוי
האנשים: הכי אהובים עלי בחיים
המאורע: יום הולדת





קשה לי להגיד שביטחון עצמי זה משהו שנולדים איתו.
אצלי זו הייתה עבודה של שנים.
התפתחות אישית והרבה עבודה. הכוונת מטרה והצבת יעדים.

הרצון להרגיש בנוח עם עצמי וההבנה שאני לא הולכת להתחבא מאחורי עציץ במסיבה.
מתישהו הבנתי שאני לא בן אדם קטן. לא פיזית, לא אישיותית. ועם זה הבנתי שאני צריכה לעשות החלטה. או לנסות להתחבא - כל הזמן - או לקבל את זה ולקבל את זה.

נכון שטרנד זרי הפרחים זה לא משהו חדש. אבל בואו נודה בזה, אנחנו לא רואים את זה לעיתים קרובות על אנשים ברחוב. ונכון שזה יותר נפוץ, ורואים את זה על בנות שבפירוש חוגגות יום הולדת, אבל זה בדרך כלל קטן ועדיין לא סופר נפוץ. בטח לא באיזורים כמו הפריפריה.
והנה. אני. בזר פרחים ענקי, שאי אפשר להתעלם ממנו. בדיוק כמוני. אי אפשר להתעלם ממני.

ביום ההולדת שלי השנה, הלכנו לחגוג ברטטוי. היה סביר פלוס. בראש שלי הייתה מנה שנורא רציתי שמזמן כבר אין בתפריט (כך זה שלא מבקרים במסעדה שנים, אבל היי, הנה מחשבה נעימה! מסעדה שמצליחה לשרוד כבר שנים במציאות הישראלית!).
אבל העיקר היה הבילוי עם המשפחה שלי. שזה מה שחשוב בסופו של דבר.

משהו בגיל כל פעם מחדש מפתיע אותי. עם כל שנה וכל יום הולדת אני מברכת את השנה שעברה עליי, ואת הגיל ומה שבא איתו. בלי אובססיה לנעורים. משהו באינטוציה שלי רומז לי שזה הסוד להישאר צעירה בלב לנצח.



יום שלישי, 4 ביולי 2017

The one with the amazing dress that got lost...

השמלה המדהימה מאסוס, היא לכבוד ההאפי האור הראשון שהגעתי אליו אי שם בשלהי החורף. 
אירוע שמתקיים אחד לחודש במשרדי גוגל בארץ, ומיועד ליוצרים ויוטוברים. 

האמת שזה די מדליק בעיני. הזדמנות לפגוש אנשים חדשים, לראות אנשים שאני אוהבת וללמוד. אני אוהבת את העובדה שיש את המסגרת הזו, שנותנת לי תחושה שגוגל רואים את היוצרים כקהילה. למרות שאין ספק שככל שאתה יוצר יותר גדול כך יותר רואים אותך. :) 

הסיבה שנזכרתי בשמלה האובדת הזו, היא פשוטה מאוד... באירוע Happy Hour  האחרון שלי, הגעתי אחרי העבודה, בסתם מכנסיים וחולצה. כן. גם זה קרה בסופו של דבר. :)  





יום שישי, 10 בפברואר 2017

סיכום שבועי 10.2.2017

אז שמתי לב...
שאני חשה מעין תחושה כזו, של סיכום שבועי.
בין לבין שאני מוצאת את עצמי מתפתחת, וחיה עם הפיברומיאלגיה, אני מבינה שאני צריכה את העצירה הזו, את ההכרח הזה לבדוק את עצמי. לעיתים קרובות אפילו.

אבל מעבר לזה, אני אוהבת לעצור, ולהגדיר לעצמי מה אהבתי, להזכיר לעצמי מה לעשות השבוע.
אולי בגלל זה אני אוהבת את הסרטונים השבועיים שלי בפלאנר.




השבוע אני צריכה להזכיר לעצמי
לאהוב את עצמי קצת יותר. לעשות קצת יותר הליכות ולנשום.
הטיולים שלי עם החתול נגמרו הודות לסגירת החתולים בבית, אבל גם עצר את הטיולים הליילים שלי ושל צ'ופ.
אז קצת יותר בחוץ. קצת יותר אוויר.

כבר שבועיים שאני מרגישה את הכאבים בידיים חוזרים ומבעבעים. אין מה לעשות. קלדנות בחיים לא הייתה קריירה ארוכת טווח בשבילי. ידעתי את זה מזמן.
אני צריכה להזכיר לעצמי לחפש באופן אקטיבי *שוב* וביתר שאת, את התמחות שלי במשפטים.

אני צריכה להמשיך בהליך סידור הארונות. נכון שימי שישי הם הימי סידורים שלי ואז שבת נועד למנוחה ויצירה (ואם אפשר, אז גם יוטיוב), אבל רוצה לסיים חותמת על זה.

האקווריום שלי נכנס לאיחסון כרגע, כשארון קטן נוסף לשירותים אצלי. קצת תזוזות של דברים.  ואולי מעבר מחודש על אוסף האיפור לקראת סוף השבוע.

השבוע וולטינס. ומשום מה, זה מרגיש לי טוב בנשמה. לא. אני לא בזוגיות. ולא הייתי כבר הרבה זמן, אבל משהו בלבבות, ובחמידות ובאדום ובוורוד... בא לי טוב בנשמה. בחיי.




ולסיום
המוסיקה שלי.
סרטון שראיתי בפעם הראשונה השבוע. של אהובתי משכבר הימים - Inna
ואולי דווקא כי המילים פה כן עושות לי את זה, דווקא לכבוד הוולטינס.

יום שלישי, 10 בינואר 2017

The one with my new 2016 Jeggings

אני מתה על החורף. רק בשנים האחרונות התחלתי לסבול מקור אמיתי ושנה שעברה איכשהו שרדתי בלי להוריד את הגרביונים שעוזרים לי להפוך כל מראה שמלתי לפחות קפוא (חוסר עבודה ואז עבודה במינונים נמוכים מלווים בדיכאון עם טייץ או שתיים כחלופה לגרביון.....). 
השנה החורף התחיל בעיקר בקור. פחות במה שגורם לי לאהוב אותו - הגשם. הגשם שחזר שבוע שעבר וכבר השבוע מצאו את עצמנו בעיצומו של סערונת קטנה, גורמים לי אושר. אני לגמרי מאלו שחייבים לצאת החוצה בגשם הראשון ולטבול את הרגליים שלי על המרצפות הקרות והרטובות.... איזה אושר. 


בגדול, התמונה הזו עלולה להזכיר לכן תמונה דומה... כן. זה אותם נעליים ואותו אפקט כללי עם עיצוב התמונה. אבל זה צבע אחר של הנעליים. הנעליים האלו, שנקנו לאורך מספר שנים מרנואר, ממשיכים להיות הנעליים הכי נחרשות ומוערכות אצלי בארון. הם בגובה האידיאלי מבחינת העקב שלהם ותופסים את הרגל שלי היטב. טרם ראיתי אותם העונה ואני מאוד מקווה שרנואר לא הפסיקו לייצר אותם. 




מה שיפה זה שכמה שהלוק הזה נראה לכאורה הכי עצלני, הוא כידוע - אצלי לפחות, אחד מהלוקים הכי קשים ליישום. קאז'ול שנראה לא מתאמץ, הוא הכי מתאמץ. אני אוהבת את הלוק הזה, וכשאני רואה אותו על בלוגריות אחרות כשהוא עם טאצ'ים אופנתיים כאלה ואחרים - אני תמיד משתוממת איזה אדיר זה נראה. 
הדבר הכי מפחיד מבחינתי זה להיות משעממת. לא רוצה להיות משעממת. אבל כשאני הולכת על מראה כזה, חשוב לי הטאצ'ים שימנעו ממנו לגלוש לעולם השיעמום, ומנגד, לקבל את העובדה שהמראה הזה, מחמיא לי כנראה הרבה יותר משמלה מתנפחת. 






פרטים עלי

התמונה שלי
Israel
sometimes all a girl needs is a brand new pair of shoes.... 27 year old law student lives in Israel.

קוראים